היום ביקרתי בסוכה, היא לא היתה כשרה לפי ההלכה, לא היו לה ארבעה מוטות וגם לא סכך אבל היו בה אושפיזין והיו בה מוזיקה וריקודים והיא היתה מקושטת ביצירות היפות ביותר שברא אלוהים – הנשים.
במשך השעה שרקדנו הסוכה שלנו היתה הכי מוארת והכי ירוקה והכי יפה, היא היתה סוכה מושלמת ושמיימית כמו מקומות שרק בכוח הדמיון והאנרגיה יכולים להיות.
אל הסוכה הווירטואלית והמושלמת הזו הגעתי היום, כמו בכל יום שלישי בבוקר לשיעור ניה, אחד משעורי התנועה האהובים עלי בגלל כלכך הרבה סיבות והיום בחג הסוכות גיליתי עוד סיבה לאהבה שלי לניה – המקומות שהיא לוקחת אותי אליהם על גבי הדמיון, זהו תמיד אותו סטודיו לריקוד קטן וחמוד בחטיבת הביניים השכונתית של הרצליה, אבל בכל שבוע הוא פושט ולובש צורות ואני מפליגה שם, בשעה הזו שלי של ריקוד ניה, למקומות רחוקים שבחלקם הייתי ובחלקם אני רוצה להיות וחלקם קיימים רק בדמיון שלי, אני גם נוסעת אחורה וקדימה בזמן, למקומות קדמונים של נשים אמזונות ושבטים רחוקים וגם אל העתיד למקומות של חלומות ותפילות ושאיפות.
הארעיות שבסוכה מזכירה לי כמה הכל זמני, הטוב והרע, הקלות והקושי, והכל גם חוזר במחזוריות מרגיעה כמו עונות השנה, פעם בשנה מגיעה גם הסוכה להזכיר לנו שהכל זמני וכמה חשוב למצוא במרוץ הזה שלנו גם זמן לעצמנו זמן לזוז, זמן לרקוד ולנוע, שעה בשבוע שאין בה חוקים וכללים נוקשים ואפשר לרקוד בה ולהשטתות בה ולחזור לרגע לילדות לזמן הזה שדילגנו וקפצנו וצחקנו בחופשיות כאילו ככה צריך להיות.
ובכל שיעור של ניה אני מרגישה ולומדת מחדש את כוח הריפוי והשמחה שבתנועה והחיוך שנשאר איתי במשך כל היום הוא חיוך של סוד ושלווה.
על ריקוד הניה עוד אכתוב כאן רבות אבל היום בסוכה שלנו היה לנו חג שמח והיינו אך שמחות.
